בְּמִשְׁתֶּה, בְּמַאֲכָל וּבְצוֹם.

אֲנִי זוֹכֵר בְּכָל יוֹם וָיוֹם,

בְּשִׁירָה, בִּתְפִלָּה וּבְדֹם.

אֲנִי זוֹכֵר בְּכָל יוֹם וָיוֹם.

אֲנִי מַאֲגַר מֵידָע, מְשֻׁדְרָג עַד שִׁכָּרוֹן,

בְּכָל דּוֹר וָדוֹר מוֹסִיף זִכָּרוֹן.

אֲנִי זוֹכֵר בְּכָל יוֹם וָיוֹם

בְּשִׂמְחָה בְּלוּלָה בְּעֶצֶב.

אֲנִי זוֹכֵר בְּכָל יוֹם וָיוֹם

בְּדִמְעָה שֶׁכֻּלָּה קֶצֶב.

אֲנִי זוֹכֵר וּמַזְכִּיר כִּי צֻוֵּיתִי זָכוֹר!

אֲנִי יְהוּדִי, כֻּלִּי זִכָּרוֹן.

ועדת השרים להתיישבות בראשות ראש הממשלה אהוד אולמרט, החליטה הבוקר פה אחד על הקמת מרחב התיישבות כפרי-קהילתי שכולל בנייה חדשה בשבעה יישובים, רובם חדשים, באזור מזרח לכיש.

ראש הממשלה אמר בדיון: "מדובר בהתיישבות בתוך הקו הירוק, שיש לה משמעות גדולה. באזור מתגוררות כיום כמה מאות משפחות, בשעה שבאותו אזור מעבר לקו הירוק מתעבה ההתיישבות הפלסטינית. מדובר באזור שיש בו פוטנציאל אדיר, ויש לנו עניין גדול ליישבו ולהופכו לאחד מאזורי הפיתוח של המפעל הציוני במאה ה-21... ממשלת ישראל החליטה לחזק, לבנות ולהקים גוש התיישבותי כפרי-קהילתי באזור מזרח לכיש, וזאת באמצעות הקמת מרחב התיישבותי המבוסס על יוצאי גוש קטיף, על גרעיני התיישבות ועל קליטת אוכלוסייה נוספת שתגיע למקום. מרחב התיישבות זה, הכולל את היישובים: אמציה, חרוב, שקף, חזן, מרשם, שומריה וכרמית, יתבסס על גידולים חקלאיים האופייניים לאזור, על תיירות ועל פיתוח תעשייתי אזורי... 

וישנו עוד שיקול לא מבוטל, מדוע אסור להקים את היישובים: האזור המדובר אמנם נקרא "מזרח חבל לכיש", אך ניתן לכנותו גם בשם אחר - "מערב הר חברון". זהו אזור פוטנציאלי, שניתן יהיה להעביר לפלסטינים במסגרת חילופי שטחים בהסדר קבע. היום כבר ברור לכולם שאם תרצה ישראל לשמור על חלק מההתנחלויות תחת ריבונותה, מבלי להיאלץ לפנותן, יהיה עליה לתת בתמורה שטח השווה בגודלו. הקמת היישובים דווקא באזור זה עלולה למנוע את האפשרות הזאת, ומדינת ישראל תיאלץ לחפש אזורים אחרים, פחות נוחים מבחינתה, להעביר לפלסטינים. הסתכלות חטופה במפה מראה, שקשה יהיה למצוא שטחים אחרים לחילופי שטחים, והדבר עלול להקשות על הגעה להסכם קבע, ואולי אף לגרום לכך שישראל תיאלץ לפנות התנחלויות רבות יותר ממה שניתן היה להשיג אילו נחתם ההסכם היום.

המרחב הביוספרי הוא ישות גיאוגרפית, המכילה מרכיבי נוף טבעי ומרכיבי נוף אנושי, כיחידת התייחסות אחת המחייבת את שני הצדדים...

מטרות ויעדי התכנון למרחב הביוספרי:

שמירת המגוון הביולוגי באזור. שמירת דמותו הנופית טבעית של האזור. שמירת דמותו הנופית תרבותית של האזור. חיזוק מערך ההתיישבות במרחב, אבטחה ושיפור החיים בהם. חיזוק תפקודו של האזור כחבל תיירות. פיתוח והטמעה של יחסי אדם וסביבה... 

כרה לו אשמדאי בור ומילא בו מים, והיה מכסה אותו בטיט וחותם אותו בחותמו, וכל יום היה עולה לרקיע ולומד בישיבה של מעלה, ויורד לארץ ולומד בישיבה של מטה, ובא ובודק את חותמו, ומגלה את בורו ושותה, וחוזר ומכסהו וחותם אותו והולך.
שלח שלמה לבניהו בן יהוידע. נתן לו שלשלת שחקוק עליה שֵׁם וטבעת שחקוק עליה שֵׁם וגיזי צמר ונודות יין. הלך וחפר בור מתחת לבורו של אשמדאי ושאב את כל המים וסתמו בגיזי צמר, וכרה בור מעל בורו של אשמדאי ושפך לתוכו יין וסתמו, ועלה וישב בראש האילן.
כשהגיע אשמדאי, בחן את החותמת, גילה את בורו ומצא שם יין. אמר: כתוב "לֵץ הַיַּין הֹמֶה שֵׁכָר וְכָל שֹׁגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם", וכתוב: "זְנוּת וְיַיִן וְתִירוֹשׁ יִקַּח לֵב". לא שתה. כשהיה צמא לא יכול היה להתאפק, שתה והשתכר ונרדם. ירד בניהו וזרק עליו את השלשלת וקשרו. כשהתעורר ניסה לקרוע את השלשלת, אמר בניהו: שֵׁם אדונך עליך! שֵׁם אדונך עליך!
כשלקח אותו ובא, הגיע לדקל, נתחכך בו אשמדאי והפילו. הגיע לבית - הפילו. עברו ליד צריף קטן (כוך) של אלמנה אחת. יצאה והתחננה לפניו. התכופף אשמדאי כדי לא להפיל את הבית, ונשברה לו עצם. אמר: זהו שכתוב: "וְלָשׁוֹן רַכָּה תִּשְׁבָּר גָּרֶם".
ראה עיוור שתועה בדרך - החזירו לנתיבו. ראה שיכור שטועה בדרך - החזירו לנתיבו.
ראה שמחה של חתונה שהיו שמחים בה, בכה. שמע איש אחד שאומר לסנדלר שיעשה לו נעליים לשבע שנים, צחק. ראה קוסם שעושה קסמים, צחק.

כשהגיעו לשם, לא הכניסו לשלמה המלך במשך שלושה ימים. ביום הראשון שאל: מדוע לא מביאים אותי אל המלך? אמרו לו: המלך נאנס מחמת שתיה. לקח לבינה והניחה על חבירתה. באו ואמרו לשלמה. אמר להם: כך אמר לכם: השקוהו שוב.
למחרת אמר להם: למה לא מביאים אותי אל המלך? אמרו לו: נאנס המלך באכילה. לקח לבינה שהיתה מונחת על חברתה והניחה על הארץ. באו ואמרו לשלמה. אמר להם: כך אמר לכם: מנעו ממנו מאכל.
בסוף היום השלישי הביאוהו לפניו. לקח קנה ומדד ארבעה אמות וזרק לפניו. אמר לו: כשמת אדם לא יהיה לו בעולם הזה אלא ארבע אמות, עכשיו כבשת את כל העולם ולא שבעת עד שכבשת גם אותי?
אמר לו: אינני צריך ממך דבר. אני רוצה לבנות את בית המקדש, וצריך את השמיר.
אמר לו: השמיר לא מסור בידי. הוא מסור בידי שרו של ים, ואינו נותנו אלא לתרנגול הבר (=דוכיפת), שנאמן לו על שבועתו.
ומהו עושה בו? מביאו להר שאין בו ישוב, ומניחו על שן ההר ומתבקע ההר, ומביא זרעים מאילנות וזורע אותם שם ונוצר ישוב. לכן מתרגמים את שמו: חותך ההר.
בדקו את קן תרנגול הבר שיש לו בנים, וציפו את הקן בזכוכית לבנה (שקופה). כשבא, רצה להיכנס ולא יכול. הלך להביא את השמיר, והניחו עליו. זרק בו אבן והפילו. לקח את השמיר. הלך תרנגול הבר וחנק את עצמו על כך שעבר על שבועתו.

אמר בניהו: למה כשראית את העיור שתעה בדרכו העלית אותו לדרכו? אמר לו: הכריזו עליו בשמים שהוא צדיק גמור, ומי שעושה לו טוב לנפשו יזכה לעולם הבא.
ומה הטעם כשראית את השיכור שתעה בדרכו העלית אותו לדרכו? אמר: הכריזו עליו ברקיע שהוא רשע גמור, ויש לעשות לו דברים טובים כדי שיאכל את עולמו (בעולם הזה ולא יזכה לעולם הבא).
ומדוע כשראית את החתונה בכית? אמר לו: אותו חתן עתיד למות בתוך שלושים יום, והכלה תצטרך להמתין ליבם קטן13 שנים.
ומדוע כששמעת את אותו אדם שאמר לסנדלר לעשות נעליים לשבע שנים צחקת? אמר לו: האדם הזה שבעה ימים אין לו, נעליים לשבע שנים הוא צריך?
ומדוע כשראית את הקוסם עושה קסמים צחקת? אמר לו: מכיון שהוא ישב על אוצרו של המלך, שיעשה קסמים על מה שמתחתיו.

עיכבו שלמה אצלו עד שגמר לבנות את בית המקדש.

"כל מי שאינו אוכל בשבת חמין, צריך לעשות בדיקה אם הוא מין....

יא שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ.  יב שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ.  יג וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ:  לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ.  ידוְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה; עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת. 

אמר ר' יצחק: כל האומר 'רחב רחב' מיד נקרי. אמר ליה רב נחמן: אנא אמינא ולא איכפת לי. אמר ליה כי קאמינא ביודעה ובמכירה [ובמזכיר שמה]. כי הוו מיפטרי מהדדי אמר ליה: ליברכן מר. אמר ליה: אמשול לך משל למה הדבר דומה. לאדם שהיה הולך במדבר והיה רעב ועיף וצמא ומצא אילן שפירותיו מתוקין וצילו נאה ואמת המים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו ושתה ממימיו וישב בצילו, וכשביקש לילך אמר: אילן אילן במה אברכך? אם אומר לך שיהו פירותיך מתוקין - הרי פירותיך מתוקין. שיהא צילך נאה - הרי צילך נאה. שתהא אמת המים עוברת תחתיך -  הרי אמת המים עוברת תחתיך. אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך. אף אתה במה אברכך: אם בתורה - הרי תורה, אם בעושר - הרי עושר, אם בבנים - הרי בנים, אלא יהי רצון שיהו צאצאי מעיך כמותך.

רב נחמן ור' יצחק הוו יתבי בסעודתא. אמר ליה רב נחמן לר' יצחק: לימא מר מילתא. אמר ליה:  הכי אמר ר' יוחנן: אין מסיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה. בתר דסעוד אמר ליה: הכי אמר ר' יוחנן: יעקב אבינו לא מת. אמר ליה: וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא. אמר ליה: מקרא אני דורש שנאמר: "ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים" (ירמיה ל), מקיש הוא לזרעו. מה זרעו בחיים אף הוא בחיים.

 ד וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:  זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר.  ה קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה, לַה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה'  זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת.

...

אשת לוט הסתכלה אחורה והפכה

נציב מלח. למה הסתכלה? האם

מפני תשוקת התאבדות בלתי ניתנת

לכיבוש – בעל שיכור ללא תקנה ושתי

בנות דעתניות – או שמא מפני

הכיסופים למחוז-המולדת הישן, העולה

בלהבות? זאת לא נדע, העוברים

בחוף ים המוות יוכלו גם היום

להבחין אם יתאמצו – ואולי רק

ידמו כך בנפשם – במשהו כגון

תוי-פנים שחוקים אצל נציב המלח

המהולל ההוא. מכל מקום, הלקח לא

נלמד: מאנשים רבים מדי נבצר להתגבר

על הדחיפה להסתכל אחורה וכיוצא

בזה זרועה ארצנו שדרות של נציבי

מלח, אנדרטאות צחורות, כמו פסלים מעשה

ידי רודֶן, שעל פניהם קפאה ארשת

געגועים, חימה, יאוש, תקוה או קבלת-הדין –

אבל תמיד צובטת לשונות במליחותה.

מסתובב בבית בכל החדרים,

פותח ארונות ומגרות, הופך את הדברים.

מחפש, מחפש, ולא מוצא -

כי בכלל אנ'לא יודע מה אני רוצה.

נשלים את הדברים מתוך עיון במאמר שכתב מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל סביב משנה זו. המאמר נקרא "נויו של אילן". הרב צבי יהודה מבאר שאין חז"ל שוללים את הקשר אל הטבע ואת ההתפעלות ממנו. אדרבה, קשר זה הוא ברוך, אבל בתנאי שאין הוא מנותק מהתורה. מתוך תורה, ודרך התורה, מתגלה ערכו האלוקי של הטבע: "מתוך שפע התורה תופס האדם את גילויו של נוי זה, 'מה נאה אילן זה', המופיע כולו בתוכה ועל ידה". הביקורת של משנתנו מכוונת כלפי מי ש"מפסיק", כלומר: מנתק, בין התורה לטבע. "בהפסקת חיוניותו ממקור שפע זה (של התורה), מסתלפת פנייתו הנפרדת אל אותו הנוי מחוסר החיים".

ביאור: האדם זקוק למזון רוחני כשם שהוא זקוק למזון גשמי. המזון הרוחני מחיה אותו, את רוחו ואת נפשו - רוח חיים ממלא אותו. ככל שפוגש האדם יותר מקורות תזונה רוחניים, כך הוא יותר "חי", חייו הרוחניים הם יותר בריאים ויותר טהורים. מפגשים שאינם מעניקים לו מנות חיים רוחניים, הם מפגשים "מתים".

מה דינו של המפגש עם הטבע? עונה משנתנו: אם המפגש עם נויו של האילן והצומח מחובר מבחינה רעיונית עם התורה והאמונה, אם אדם מגלה את אלוקים בטבע, ופורצת מפיו ברכה לה' ריבון כל העולמים, אזי שפע חיים זורם באדם. אבל אם המפגש שלו עם הטבע, מנותק מהתורה, אזי הוא פוגש "נוי מחוסר חיים" ומאבד מנות חיים. בלשונם של חז"ל: "מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו".

כל מה שהאדם מתפתח יותר, כל מה שהרגשתו והכרתו מוסיפות להתעמק ולהתרחב ואוצר ידיעותיו להתעשר, יותר הוא זקוק להתדבקות בלתי אמצעית בתוך הטבע. ליניקה בלתי אמצעית מתוך ההוויה העולמית.  האדם הטבעי, הפרא, אוכל מן המוכן בין בחומר ובין ברוח. הוא אינו מוציא הרבה ואינו זקוק להכנסה מרובה.  לא כן האדם בן התרבות החושב והמרגיש. הוא אינו מסתפק במה שמוכן ודורש רק לקיחה או תפישה, אלא שהוא שואף לברוא מה שאינו מוכן; הוא אינו מסתפק במה שמגולה, אלא הוא מבקש לחדור לתוך מצפוני הטבע ולראות את הנעלם ממנו.  מצד אחד, הוא סוקר ומסתכל, בוחן ובודק, מנתח ומרכיב, חוקר ודורש–מבקש לדעת פרטי כל הדברים. ומצד אחר להשיג מה שהוא יותר על הפרטים ועל הסכום הכולל שלהם – את ההרמוניה העולמית, את האמת העולמית – את חיי העולם. הוא מוציא הרבה, הוא מבזבז הרבה 'אור', ובהכרח עליו להכניס הרבה, בהכרח הוא זקוק לזרם שאינו פוסק, מתחדש ומתגבר של 'שמן למאור'.

ובפועל אתה רואה ממש ההפך מזה. רואה אתה, כי האדם במידה שהוא לוקח יותר מן הטבע, הוא הולך ומתרחק ומתעלם ממנו; במידה שחייו מתעשרים, מתרחבים ומתעמקים הוא הולך ובונה לו חיץ יותר ויותר עבה בינו ובין הטבע, הולך ומצטמצם ומתכווץ בתוך חומותיו כצב הזה בתוך שריונו, עד כי כבר הורגל לחשוב למכשול ראשון, כי חיים לחוד וטבע לחוד. רואה אתה, כי גם המדע, המבקש את אורו הנגלה של הטבע, גם האמנות, המבקשת את אורו הגנוז – שניהם אינם מכריחים את האדם ואינם מצווים עליו בהחלט, במפגיע, לצאת מתוך קליפתו, לבקש את המרחב, לבקש חיי עולם; שניהם כאילו מבקשים לצמצם את הטבע ולדחוק אותו – זה לתוך חדרי העבודה והדרישה המדעית, וזו לתוך חדרי המשכית – ולעקור את שרשי נשמת האדם האחרונים מתוך הטבע. לכל היותר הם מזמינים את האדם (ובצורה זו ממילא יש בהזמנתם מעין לעג נסתר) לצאת לפרקים, לעתים קרובות או רחוקות, יציאת עראי אל הטבע לבקש תורה מפיהו, להסתכל בו ו'ליהנות' ממנו.